גן פסלים בצפון - גן דודזון (דודסון): פסלי מוזאיקה, מסיכות פסיפס ופסלי טוטם | פסקול

פסקול – מאיר'קה דודזון – לפרס י' אלון תשנ"ה 2/3/199

למרות שאני נחשב כארצישראלי לכל דבר – תתפלאו לדעת שלא נולדתי כאן, משום שהורי, שעלו ארצה ב – 1905 בנפרד ונישאו כאן והולידו את אחותי הבכורה דבורה – גורשו מהארץ על ידי הטורקים. יצא אפוא שנולדתי בפולין. ב – 1921 עלתה המשפחה ארצה – ואני בן חמש. שבנו לתל-אביב ואני צבר בצברים: דובר עברית כבנו של פועל בנין בעל – הכרה ומורה לעברית. כרבים מילדי "תל אביב הקטנה" למדתי בבית הספר "לבנים" על- שם אחד- העם. קניתי דעת מפי המנהל אוורבוך וחבריו – קלר, אברונין, שיץ וגברת פינס – מיטב מורי הדור. למרות סטיפנדיה ללימודים בגימנסיה "הרצליה", בחרתי לצאת לעבודה בגיל ארבע עשרה, לעזור בפרנסת המשפחה. עבדתי במסגרות ובבניין – מקצועות האהובים עלי עד היום. 

מגיל חמש עשרה בעקבות אחי אברהם, הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר", בראשיתה בתל-אביב, כאיש גדוד ב'. כעבור שנתיים הקמנו קומונה בתל-אביב. עבדנו בבניין ובחרושת והדרכנו בתנועה. בקומונה מצאתי את אהובתי רות לבית ליכטינגר. כעבור שנתיים הקמנו את הקיבוץ הארצישראלי ב' בפתח תקווה. ורות – מנהלת משק – הבית בקיבוץ. שם גויסנו ל"הגנה" ע"י אליהו כהן – לימים: אלוף בן חור – מפקד העיר, והתחלתי בפעילות אינטנסיבית כמפקד ומדריך ב"הגנה".  

נשלחתי לקורס מפקדים בכירים של ה"הגנה" בכפר ויתקין וג'וערה, ומשם נשלחתי לפקד על טנדר גוש עפולה, בכפר – ילדים, במסגרת הנוטרים והפו"ש. 

והימים – ימי המרד הערבי – מאורעות 1939 – 1936, עסקנו בעיקר בשמירת שדות ובאבטחת צינור הנפט, שעבר בעמק יזרעאל.  

בעליה לחניתה נקראתי עם הטנדר שלי ביחד עם טנדר הגליל התחתון, בפיקודו של יגאל אלון, וטנדר נהלל, בפיקודו של מושה דיין. על כולנו פיקד הפו"ש – יצחק שדה – לימים: מפקד הפלמ"ח. הועברתי לפקד על פלוגת הפו"ש בשרון, על המחלקות בקלמניה, תל- מונד, קדימה וכפר יונה – קו המזרח. 

בנובמבר 1938 עלה קיבוצי לחרבת צמח, מזרחה לחניתה, על גבול הלבנון, כישוב חומה – ומגדל, בשם אילון. באילון – בעיות בטחון, והחל הקרב על כיבוש הקרקע מהסלע והאבן והכשרתה למטע. פתחנו בנטיעות שבראשיתם הפכו לאירוע חגיגי ברוב עם. היינו מבודדים ומנותקים. הקשר היחיד היה משוריין והאיתות וההליוגרף ביום. 

עם פרוק הפו"ש הגעתי הביתה לאילון, ב – 1941 החלה מלחמת העולם להתקרב לגבולנו. שלטונות "וישי" – של ממשלת צרפת הפרו – נאצית – בסוריה ובלבנון הפכו לאויב. בשבעה ביוני 1941 נשלחתי על ידי יצחק שדה עם עוד שני פלמ"חניקים להוביל את הגדוד האוסטרלי בציר המרכזי מרמות נפתלי לבינת א-ג'בל, בכיבוש לבנון. באותו לילה יגאל אלון הלך בגזרה המזרחית ומשה דיין בגזרה המערבית. שם נפצע ואיבד את עינו. נשלחתי לפקד על פלוגה ב' פלמ"ח במקומו. עד מאי 1943 פקדתי על פלוגה ב' של הפלמ"ח וקורסי החבלה בהדרכת קפטן המונד וקפטן יאנג, מפקד הפלמ"ח – רובם אנשי ההתיישבות העובדת – ויצחק שדה בראשם – היו חבורה מיוחדת בתפיסה הצבאית וחברתית יוצאת דופן באווירה הכללית ה"הגנה".  

כאשר נגמרה התמיכה הכספית של הבריטים בפלמ"ח – נוצר משבר קיומי. החלטתי לעביר פעולותיי למסגרת היחידות העבריות בצבא הבריטי, יחד עם חברי ישראל לברטובסקי – מראשוני מפקדי הפלוגות בפלמ"ח – הגענו ליחידת תובלה 462 לחזית איטליה, שם פגשנו את מפקדינו משכבר הימים אליהו בן – חור והנחנו את התשתית הלוגיסטית למפעל ההכשרה לעליה ב' של יהודים ניצולים במחנות אירופה. 

בבסיס מג'נטה, צפונה למילאנו, ריכזנו דלק, מזון ונשק. גייסנו צעירים מתנועות הנוער לתחזוקת המחסנים. שלחנו את תשע ספינות המעפילים הראשונות מאיטליה ארצה, שחלקם אף פרצו את ההסגר על חופי הארץ. סיפור עלילות הימים ההם העליתי בספרי "וילה פז'אנה", בהצאת "מערכות". 

לא עברה שנה משובי מאירופה, נקראתי על ידי דוד בן - גוריון לפקד על גדוד 51 בחי"ש תל-אביב, בחטיבת "גבעתי", בפיקודו של ידידי שמעון אבידן.  

כעבור זמן קצר נתמניתי קצין מבצעים וסמח"ט. עשיתי את דרך הקרבות מפרברי תל- אביב, מבצעי "נחשון" – לפריצת הדרך לירושלים – להגנת הדרום, חסימת המצרים בגשר "עד הלום" ליד אשדוד, פריצת המצור על הנגב במבצע "יואב". 

ב"מצודת יואב" – ליד קיבוץ נגבה, במשטרת עיראק סווידאן – הקימה עמותת מורשת חטיבת "גבעתי" אתר זיכרון המנציח את מערכות החטיבה ואת חלליה. 

ב - 1949, יחד עם שמעון אבידן הוצבנו לאגף מיבצעים במטכ"ל. 

ב – 1950 חזרתי לקיבוצי. בספרי "הכל היה חפוז כל כך" ספרתי על קורות החטיבה, אנשיה ומבצעיה. 

עם שובי לקיבוצי – 4.5 שנים ביליתי בתל-אביב כמרכז ועדת הביטחון של הקיבוץ הארצי החקלאי. 

ב – 1974 – קרא לי מולה כהן לסייע בידו להקים את ה"משמר האזרחי" – בתחילה כמפקד מרחב הגליל ולאחר מכן – כסגנו במטה הארצי של המשטרה בירושלים, בדרגת תת – ניצב. 

תוך חודשים מועטים הוקם כוח ארצי שמנה בשיאו 120 אלף מתנדבים חמושים ברובים, המהווים עד היום כוח מסייע למשטרה במגוון תפקידים לביטחונו של האזרח. 

עם פרישתי מהשרות – בגיל 63 התחלתי לעבוד בסדנת הפסיפס של קיבוצי – סדנה לעבודות אומנות יוצרת, ששכרה בצידה, ומקום לסיפוק לצעירים ומבוגרים כאחד. עד מהרה מצאתי עצמי שבוי באומנות הפסיפס והעיצוב והדבר היה לי לתחביב מרתק, שאני מקדיש לו את עיקר שעות הפנאי לאחר העבודה. 

לפני שנים ליד ביתי התחלתי לטפח גן פסלים מפסיפס בדמויות, אנשים ובעלי חיים למניהם, וכל אלו טובלים בירק צמחים מיוחדים ונדירים שרעיתי ואני מאקלימים ומטפחים בשקידה ובאהבה, לחדוות בנינו ונכדינו ונינינו ורבים אחרים מהקיבוץ ומחוצה לו הבאים לראות ולהנות. 

אנו על 63 שנותינו בקיבוץ מסתכלים בחיבה מלאי סיפוק ואהבה עם משפחתנו הגדולה שהולכת בדרכנו ואנו ארבעה דורות במקום יפה זה. אשרינו שזכינו.העתיד עוד לפנינו.