גן פסלים בצפון - גן דודזון (דודסון): פסלי מוזאיקה, מסיכות פסיפס ופסלי טוטם | פנים אל פנים

פנים אל פנים

מאמר שנכתב ע"י מאיר דודזון "על הדף הקרבי" של אבא קובנר 


בית התפוצות 14.11.94 

 

בסערת המלחמה, דצמבר 1947, חבורות מתנדבי ההגנה בתל אביב, אנשי הפרוורים חולון, בת ים, שכונת פלורנטין, שפירא והתקווה ונערי הגדנ"ע – לחמו בשולי העיר מלחמה פראית ואכזרית. מלחמת יהודים וערבים עקובה מדם, קוברים מתיהם יום יום ולילה לילה במארב דרכים, בצליפה לרחובות ושכונות ומוקשים. קוברים שבעה, חמישה, שניים, אחת-עשרה. בחולון, באבו כביר ויאזיר ובדרך לירושלים. 

תוך כדי הלחימה מנסים להתארגן לפלוגות, גדודים, חטיבה וצבא. המפקדים, הכשרתם קורס מחתרת בהגנה, למעטים קצת נסיון שולי בצבא הבריטי והמלחמה פראית, כפי שיכולה להיות מלחמת אזרחים – יהודים וערבים, ובתווך האנגלים מסכסכים, מטעים והורגים. 

רבים ממומחי המלחמות בעולם מנבאים ליהודים הרג, תבוסה וגלות. 

עמדת הרוח המהפכנית של יהודים, שהעצמאות היא להם הכרח, כי בעורפם נושפים אלפי יהודים עקורים באירופה ואיום על גלויות ערב. והמהפיכה היהודית הלאומית הצמיחה מצביאים. נשבה רוח של אין ברירה. במלחמה הזו אנו ננצח ונשרוד ונקים עצמאות ומדינה. 

 

אבא הגיע אלינו בסערת המלחמה, והמצרים פלשו לארץ. והיה לנו לקול קורא, למבשר, והמצרים כבדים ברכב, שיפעתם מאופק לאופק, קני תותחים ארוכים ויורים שרנפל, ואווירוניהם זורעים מוות והרס. 

נופל אבא לאינטרנציונאל של יהודים מכל הגלויות, מתנדבים ומגויסים שזה עתה ירדו מספינות מקפריסין, הנפגשים בראשונה עם העברי הצעיר – הצבר, וצריך לתת להם שפה משותפת ויעוד, דבק לכוח הקולקטיב הלוחם. לעשות את הבלתי אפשרי לאפשרי. 

ואנו יחפים, עניים בציוד, בחימוש, כי עלינו מצור האומות. וחזיתנו בדרום שכוחה, בעדיפות הלאומית היא ירושלים. אנחנו כאילו חזית שולית. והמצרים דורסים את הנגב, ושועטים בכביש החוף צפונה, לתל אביב. רק גשר לא גשר הרוס, על נחל לא נחל - עוצרים עם ערב. 

 

מצויד בזכרונות המלחמה הפטריוטית הסובייטית, כארנבורג בשעתו , היורק על הנאצים מעל חומות מוסקבה – כך אבא קורא: "חזית הדרום, המטה הקרבי לגבעתי". 

אזרחי ישראל, מגיני הישובים, טוראים ומפקדים, הקרב נמשך. באהבה ובשנאה , למען ביתנו, למען חיי ילדינו ועיני שמונים דור צופיות אלינו: ונשמות שישה מיליונים שלא זכו – קוראות אלינו מן האדמה. תקום הנקמה הגדולה. 

חופשי ישראל לעד! 11 ביוני 1948. 

מלחמתנו מלחמת צדק וחוברת לשון עבר קדום עם עבר שואה. 

נזרע היעוד." 

 

החטיבה יוצאת לדרום ולהרי ירושלים, לשדות פלשת מול הפולשים המצריים, וקורא אבא את הקריאה "מוות לפולשים!" ונקשרת בתודעה של החייל היהודי – פולשים בפלישתים, האויב הקדום של שבטי ישראל. 

ובסגנון החומש והשופטים אמר אבא: "התחיל טיהור אדמת הדרום מקלגסי הפולשים. פולשים, שמתערבים בערבים הפלשתינאים והופכת האדמה ליעוד. האדמה הקדושה של יהושוע בן נון וכובשי כנען, שמשון הגיבור: וילך שמשון וילכוד שלוש מאות שועלים ויבער אש בלפידים וישלח בקמת הפלישתים" ואכן, בפראות שלוחה בערו שדות פלשת וקמת פלשתים, כפרים, כפרים ובוסתנים, ופלישתים נס מזעם השימשונים..." 

 

והשכל שואל, למה? למה, אבא, הסגנון השבטי הקמאי? והוא: "אין זאת כי רבות צררתונו, אם לחיתו טרף שמתונו. אתמול קברנו 45, ו-19, ו-35, ואנשים ונשים הלכו בשבי, זכור את כפר אוריה, הרטוב, גזר, ניצנים. מה אדבר, "עושה שלום במרומיו"? איני מהמאמינים." 

 

 

כעוצמת המלחמה, כך חריפים ופראיים מינשריו: "אריק חרב תורשימו ידי צללו במים אדירים. היאורה, כלבי מצרים, היאורה." והמך פארוק הופך שליחו של בוין, ממשיכו של מזימות היטלר. 

ושוב במשלט 105: "כלבי אנגלו פארוק תחת גלגלינו ליד נגבוגרד. פרצו עכשיו קדימה! ולפתע היתה רכה האדמה, גופות! עשרות גופות ! עשרות גופות תחת גלגליהם, נרתע הנהג, בני אדם תחת גלגליו! – "רגע" – קורא אבא "זכור את נגבה, בית דרס, עבדיס, ניצנים וגבעה 69 וידרוס! אל רתיעה בנים. כלבי רצח דינם דם!" 

והופך הדם – דמם דם הפקר! היתכן, אבא? זה יהודי? ויס נישט אידיש! 

ואבא: " כמשה רבנו, מטה ידיו, המלך פארוק, נינו של פרעה, לא יבוא לאסוף גלליו, כי ימים רבים עברו מאז משה. פארוק הסכין לכינים, לשחין ולדבר ולערוב, הסכין לצפרדע ולארבה, רק את מכת הדם תלמדו מאתנו. צאצאי משה מכים בחושך מכת הרקבון והסרחון בשדות הקרב. אל מכת הדם הגדולה." 

 

דף קרב 17.7.48 ובאותו דף קרבי: "עמוקים הם שמינו בלילות תמוז וירח מלא משתפך עם גדותיו והאדם נמשך אל ביתו (ממש כצפיחית בדבש), אך סביבך חייל, בורקות עיניהם המטומטמות של כלבי הנילוס. היאורה כלבים! היאורה. ולא בקללה, בתפילה, באהבה לחץ על ההדק לשחוט, לשחוט (יהודים שוחטים?) ולפולשים לא תהי תקווה. בל יבגוד הלב העייף." 

 

29.10.48 דף קרבי: "טוראים ומפקדים, את כל הניסיון, הכוח, השנאה, האהבה לקבץ לאגרוף – ומוות לפולשים. ויש קרב התעוזה והעוז. קרב הכידונים, קציר ההסתערות גרון בגרון. 

נקרע את האויב קרעים קרעים. הקם ראשון בכידון מנצח וחי. 

לבערם בקרב פנים אל פנים בלהב הכידונים." (האם לסיקריקים היינו, אבא?). 

מצטדק אבא: "אין זאת כי רבות צררתנו, אם לחיתו טרף הפחתונו ויקום העם ויקרא נקם. הנצחון על גופו של האויב תלוי בחודו של כידון. כי צדיק הכידון ומותר הדם. לשון נוראה, לשון שבטי חבירו הקדומים. ואנחנו רק יהודים, שכמהים לעצמאות." 

 

"בית נטיב עיר רוצחי הל"ה, אבן על אבן לא תשאר ממנה". 

מי אתה, אבא? שמואל הנביא הלוחם בעמלק, את העם תהרוג, אשה וילד, וגם הצאן והבהמה? 

וב-11 בנובמבר 1948: "פולשים, למי צילצלו הפעמונים? אולי מאה חיילים מהאלפים קראו את המינגווי על מלחמת האזרחים בספרד. אבל הפעמונים צילצלו בקסם מהפנט מיבנה בואך בית גוברין, צילצלו באיום, בעידוד, בהשבעה, כקוראים ששומעים אותו מחבריהם מיבנה עד בית גוברין." 

וקורא אבא מהתהילים, פרק י"ח: "מלמד ידי למלחמה ונחתה קשת - נחושה זרועותיי. (תודה דוד מלכינו על המזמור)ושחוק קחו עימכם בחורים., אכזרי אשר בו תמיתו!" 

 

והכל בלשונות בבל, עברית, אידיש, צרפתית, הונגרית, ואנגלית. והוא מנסה לתת שפה אחת ללוחמים, ויוצאת הפקודה: "עבור" החטיבה (ב' לא דגושה), זכות משוררים, והחיילים הופכים הב' לדגושה אירוטית, עיבור, אונס ללמוד עברית על כל משלט ובכל מחנה. 

איך דבקה לשונו של אבא לדבק מלט יחודי של החטיבה. איך התקבלה? האם הרהר מישהו על פראות הלשון? כן. הקורא היום בדפים אלה צמרמורת תעבור בגופו. איך אפשר? האם זה אבא? 

 

כאיש צבא באותם ימים נוראים, כאשר אתה בין חיים או תבוסה, כשהחיים באמת תלויים בחודו של כידון, אתם שואלים: דבריו-מנשיריו, האם עבדו על האנשים לרוח שנאה,לכוח שרידה. אין מתווכחים עם עובדות. אותו זעם של גלות ונקם, אותם שורשים של תרבות משה והישע, שמשון ושמואל הנביא, הפכו למילות מיתוס וקינה ל-680 חיילים, שנפלו בקרבות גבעתי פנים אל פנים, במלחמת העצמאות. 

 

אל תקראו דפים אלה כפשותם. לא תבינו הדברים, כי לא הייתם בנוראה שבמלחמות הדרום, כשיחידים עמדנו, מנותקים, שכוחים מהנהלת המלחמה הכללית, והמדינה הארורה כולה על כתפינו. והדברים נאמרו בחזקת "נאמרים ולא עושים כך", כדרך יהודים, שמתרץ כל גנות בכתבי הקודש. הן בפסח אנו אומרים "שפוך חמתך על הגויים". אומרים, אבל זה לא רציני. תראו אנשים, אצלינו לא היתה דיר יאסים, כפר קאסם, דווימה, לא בר'יר, לא לוד ולא ליס בגליל ולא מערת המכפלה. המנשרים, בדפים נותן אבא כבוד לנופלים, "גבעת ארנון", גבעת אברהם. 

ציון לאמיצים – זכריה עומדי, משה ליכטר, יפת וזכריה וגם לוי. 

 

הקורא היום דפים אלה יליט פניו. החיילים השניים המחופרים במחפורת, שהיא להם כאם, השינל להם שמיים, והרובה הצ'כי להם אהובה. דברי אבא היו חוט שני המקשר שוחה לשוחה, למחלקה, לפלוגה ולגדוד, לחטיבה, לחזית, לעם הדרום. חוט שני אדום ולוהט, שעבר מיד ליד עם אור ראשון. המילה הכתובה היחידה שהגיעה והודיעה – יש קולקטיב לוחם! 

תאמינו, כי אני אומר! אין לקרוא הדברים כפשוטם.לקרוא אותם צריך בצל האנדרטאות ובבתי הזיכרון של גבעתי, בצל העשן מהפונאר. 

 

פעם ישבנו לאור עששית נפט, אבא ואני. שאלתיו, האם לא תשיר לחייל ולנו איזה שיר תקווה. הן אתה מהמלחמה הפטריוטית הגדולה. ושם שרו שיר ילדים תמים, שיר תקווה: 

 

שתמיד תהיי שמש 

שתמיד יהיו שמיים 

שתמיד תהיה אמא 

שתמיד אהיה אני 

 

לא שר 

 

מאיר דוידזון 

.