מאיר (מאירק'ה) דודזון ז"ל – לוחם, בנאי, אמן

מאירק'ה נולד ב-1916 בפולין ועלה לישראל עם משפחתו בהיותו בן 5. התחנך בתל אביב הקטנה. 

ממייסדי קיבוץ ארצי ישראלי ב', שעלו בשנת 1938 להתיישבות בחרבת צמח, היא קיבוץ אילון, בו היה חבר עד מותו. לקטע וידאו קצר בכיכובו לחץ כאן 

לחם במאורעות ובמלחמות: כמפקד טנדר ב-ה"נודדת", ב-"פוש" ובעלייה לחניתה, בח"יש בשרון ובירושלים. היה ממקימי הפלמ"ח ומפקד פלוגה ב'. בין השאר, היה מפקדו של יצחק רבין. התגייס לצבא הבריטי בשנת 1943 ושירת ביחידת תובלה, בתחילה במצריים ולאחר מכן באיטליה, שם הוקם גרעין הפעולה להשטת הניצולים לארץ במסגרת "עליה ב'". 

בתחילת מלחמת הקוממיות היה מפקד גדוד 51 של גבעתי. מאוחר יותר הפך לסגנו של שמען אבידן, מח"ט גבעתי, בקרבות הדרום. 

אחרי שחרורו מהצבא חזר לקיבוצו – אילון, עבד בבניין והתמסר יחד עם רעייתו, ("שתחייה", כך היה אומר הרבה לפני יאיר לפיד) רות לבית ליכטינגר-נהיר, שותפתו לחיים מאז תל אביב הקטנה, להקמת הגן בפאתיו הצפוניים והסבוכים של הקיבוץ. 

הכול התחיל כגן צנוע, המשך למרפסת ליד הבית, והתפתח בעבודה יום יומית רצופה לגן קקטוסים, צמחים ופסלי פסיפס. 

לאחר מלחמת יום כיפור נקרא להקים עם חברו מולה כהן את המשמר האזרחי בגליל ולאחר מכן במטה הארצי, בדרגת תת ניצב בירושלים כסגנו של מולה. 

כל השנים עסק בבנייה ומצא קשר בין הגרוטאות הרבות שמסתובבות בחצר המשק לבין פיסול דמויות, מסיכות, כדים, חיות וטוטמים באבני פסיפס שונות. 

מאיר הפך לאט לאט לאמן פסיפס שעבד יום יום במפעל המוזאיקה בקיבוץ ויחד עם רעייתו רות, החזיקו ופיתחו את הגן שנים רבות. הגן והבית הפכו לאבן שואבת לטיולים ופינת אומנות ייחודית ומפעימה. 

מאירק'ה כתב שני ספרים:

סרטון קצר בו מאיר ז"ל לוקח אותנו לסיור בגן הפסלים שלו ובבית מלאכתו.

פרס יגאל אלון למאירק'ה דודזון (10.3.1995)

לאחר שיקול דעת, בחר חבר השופטים במאיר דוידזון, שמסכת חייו נצטרפה למופת חלוצי מתמשך, לחתן פרס יגאל אלון לשנת תשנ"ה. 

מאיר דוידזון, בפי הכל מאירק'ה, הוא מילידי תל-אביב הקטנה. משחר נעוריו התפרץ להימנות עם החלוצים, נוטלי-האחריות, עם החיים מתוך בחירה.

מתוך בחירה יצא בן הארבע-עשרה לעבוד לפרנסתו. כך בן השבע-עשרה שעם עוד ארבע נערות ונערים ייסד את ה"קומונה" של תנועת השומר הצעיר בתל אביב. כך בן התשע-עשרה, שהיה ממייסדי קיבוץ ארצישראלי ב' בפתח תקווה, וכך בן העשרים ושתיים, שעם חבריו הקים בגבול הלבנון לפני 57 שנים את אחד מיישובי "חומה ומגדל", את קיבוץ אילון.

עיקר ייחודם של חייו, כמו חייהם של אנשי סגולה לא מעטים בארץ, הוא בפרטים. במעשה מופת אחד, ועוד מעשה, ועוד מעשה, פרטים שבצירופם יחד הם נהפכים למופת חלוצי לרבים. בצד היותו איש ההתיישבות העובדת, תושב הספר הצפוני, היה מאירק'ה מנעוריו איש ה"הגנה", ועד מהרה צורף לחבורת המפקדים. הנה הוא מפקד על הטנדר של עפולה. הנה הוא בפו"ש. והנה הוא עם משה דיין בראש פלוגה אוסטרלית במערכה לשחרור לבנון משלטון וישי וגרמניה הנאצית. כשנפצע דיין, מקבל מאירק'ה את הפיקוד על פלוגתו. בפלמ"ח הוא מפקד פלוגה ב', אך הוא הולך אחר צו מצפונו ומתגייס כטוראי לצבא הבריטי, ונשלח עם פלוגתו לאיטליה. בתום הקרבות – הוא ממארגני תשע מספינות המעפילים הראשונות.

לא נרבה בפרטים, אך נזכיר עוד שזמן קצר אחרי שובו לקיבוצו, נקרא מאירק'ה שוב לשירות ב"הגנה" שבמהרה תהיה לצה"ל – כמפקד הגדוד הראשון (51) בחטיבה ששמה חקוק בקורות ישראל והידועה עד היום כ"גבעתי". מאוחר יותר הוא מתמנה לסגנו של המח"ט, שמעון אבידן, ולראש המטה.

ואיך לא נספר עוד, שגם אחרי שובו בתום המלחמה לאילון, הוא מוסיף להיקרא לתפקידי ביטחון. גם בימים הקשים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, נקרא מאירק'ה לעמוד בראש המשמר האזרחי המרחב הגליל ולאחר מכן למטה הארצי, כסגנו של ראש המשמר האזרחי, ניצב מולה כהן.

רק כשמלאו לו 63 שנה, שב תת-ניצב דוידזון לקיבוצו, לעבודתו – אהבתו, חיבור האריכאולוגיה ואומנות הפסיפס, עבודה שהוא מתמיד בה עד עצם היום הזה.

על מסכת חיים זו, שהיא מופת חלוצי מתמשך, החלטנו להעניק השנה את פרס יגאל אלון למאיר דוידזון, חלוץ, לוחם ומפקד, שעם חבריו בנה בית קיבוצי בגבול הלבנון ובו הוא יושב, משפחתו הענפה סביבו, זה 57 שנים.

על החתום:

השר ד"ר אפריים סנה,
יו"ר משה ריבלין, חבר
חנוך ברטוב, חבר

נאום מאיר דודזון

נאומו של חתן המסיבה, מאיר דוזזון, כתגובה לקבלת פרס יגאל אלון, וברכות מכל בית קיבוץ אילון
(למאיר דוידזון, עם קבלת הפרס ע"ש יגאל אלון, ברכות חמות מכל בית אילון, 2 במרץ 1995 – ערב זיכרון ופרס ע"ש יגאל אלון )

חברה רות אלון 
ברשותך אפנה לציבור הנכבד ולשופטים, כפי שפנו אלינו רבותינו: "אחי, רעי, ואחיותיי." 
ראשית אברך צוות רואנדה ב"יישר כוח". אהבתי וחרדתי לכם.  
נבוכתי כשבחרתם בי לפרס יגאל אלון. יגאל בחייו היה לי רע. כשהיה בסביבתנו סר לביתי לשאול על מה אני כועס. סר לרגע, והפך לשעה-שעתיים. איש רעים חכם היה יגאל, יהודי טוב.  

עשיתי מלחמותיי עם אנשי מעלה. חסר לי שלהבת פרייר, שיחד לחמנו באנגלים על הים בעליה ב', חסר לי שמעון אבידן, שאיתו עשיתי את מלחמת העצמאות. ייבדלו לחיים ארוכים חברי המפקדים מגבעתי והפלמ"ח – מולה כהן, שהיה לי כאח, ואתה – יצחק רבין. 

עם שמעון בנינו חטיבה גדולה, אמיצה ומפוארת, שסיסמתה: "נהיה ממושמעים ומסודרים כמו פרוסים, אמיצים ונועזים כפלמ"ח, וחכמים כסינים במלחמה. וניצחנו.  
פלישתים נסו מפני ישראל, המלחמה נוראה ופראית. הארץ קרעים - אויבינו מכים בפראות בהמית.  
באיוולתם ובאיוולת מנהיגיהם המיטו על עמם אסון, גלות וחרפת כיבוש. 
היסטוריונים שמים אותה מלחמה במיתוס ובאגדות. לנו הסיפור הוא רוח המהפכה הלאומית היהודית, שהצמיחה מצביאים, גיבורים ושיר. הסיפור לא תם. נכדיהם של הנסים, חיים בזבל, בעבדות כלכלית, בהשפלה אישית ולאומית.  

מוכרחים היו למצוא "ספרטקוס" בדמות התקוממות. והיום, עומד בני ונכדי מול הילד עם הקלע. ואנחנו יורים. 
הלב חצוי, השכל חצוי, צדק נוגח בצדק, נביא רודף נביא, סותר אלוהים. בזבל צמחה מפלצת הג'יהאד, החמס, הנשרים והניצים.   
יום טוב היה לי , כאשר מנהיגים וממשלה הבינו, שאין עצמאות ישראל ברת קיימא, כאשר בגבולה ולידה עם מתבוסס בעליבות ובעבדות. והממשלה עושה מעשים, למרות הג'יהאדים, ולמרות נביאי המשיחיות שלנו. נביאים האוחזים בקרנות המזבח, בנוב, בשילה, תפוח, קבר יוסף וקבר ברוך, תקוע ונצרים. הם לא יושבים על קרן קיימת, הם יושבים על קרן הצבי.  

המתנגדים להליכי ההכרה והשלום, תורתם מרשם בדוק למלחמות סירוס מתמשכות. הדוברים לדרך שלישית, קוראים קריאה שגויה במפה הגיאופוליטית במזרח התיכון ובעולם.  

בשעת צרה לישראל, עם החדירות ב-1974, חדירות התאבדות, מולה כהן ואני חרשנו את הארץ, חימשנו יהודים, איש, אישה ונער, בהחלטת ממשלה, במסגרת המשטרה, להגנת הבית, הרחוב, השכונה והעיר. היה ביטחון אישי של האזרח בבת-ים, בחדרה וגם ברחוב דיזינגוף. לא זעקנו "אויה לנו, אויה לנו, איפה הממשלה?"  

אדוני ראש הממשלה, עליכם לנהוג בתבונה, בהסברה אמיצה, בחוק ומשפט – צעד צעד להוביל לשלום, שהוא ערובה להישרדות העצמאות ולשגשוג בטווח הנצח. דיברתי פעם עם ראש ממשלה. שלח אותי למדבר ההרים שלי. נהניתי מכל רגע. אדוני ראש הממשלה - עשה ממשלתך כראש אחד. שמור על ההסתדרות כעל בבת עינך, כי שם האדם העובד. לא חשוב מי בראשה. שמור על חינוך ילדים ומבוגרים להבין בין טוב ורע. שמור על ההתיישבות, המושב והקיבוץ, הם מוציאים לחם מן הארץ – מר כמלח. עשה חינוך, פקח עיני חייליך להבין את העולם לא רק מעל כוונת הרובה, כי בידם המלחמה והשלום.

שמור על עצמך, הרגע, אתה בשליחות.  
ברשותך אסיים באמרת חכמים: "המחשבה האנושית והלשון הם לוגיקה. והלוגיקה היא מרכיב במנהיגות."  
תודה לך, יצחק, שעשית לי כבוד. לזכרו של יגאל עשית כבוד, ולציבור כולו, שבא לכנס זה.  
תודה לכם השופטים, חברים וידידים.  

מאיר דוידזון
10.3.1995

פנים אל פנים

מאמר שנכתב ע"י מאיר דודזון "על הדף הקרבי" של אבא קובנר
(בית התפוצות 14.11.94 )

בסערת המלחמה, דצמבר 1947, חבורות מתנדבי ההגנה בתל אביב, אנשי הפרוורים חולון, בת ים, שכונת פלורנטין, שפירא והתקווה ונערי הגדנ"ע – לחמו בשולי העיר מלחמה פראית ואכזרית. מלחמת יהודים וערבים עקובה מדם, קוברים מתיהם יום יום ולילה לילה במארב דרכים, בצליפה לרחובות ושכונות ומוקשים. קוברים שבעה, חמישה, שניים, אחת-עשרה. בחולון, באבו כביר ויאזיר ובדרך לירושלים. 

תוך כדי הלחימה מנסים להתארגן לפלוגות, גדודים, חטיבה וצבא. המפקדים, הכשרתם קורס מחתרת בהגנה, למעטים קצת נסיון שולי בצבא הבריטי והמלחמה פראית, כפי שיכולה להיות מלחמת אזרחים – יהודים וערבים, ובתווך האנגלים מסכסכים, מטעים והורגים. 

רבים ממומחי המלחמות בעולם מנבאים ליהודים הרג, תבוסה וגלות. 

עמדת הרוח המהפכנית של יהודים, שהעצמאות היא להם הכרח, כי בעורפם נושפים אלפי יהודים עקורים באירופה ואיום על גלויות ערב. והמהפיכה היהודית הלאומית הצמיחה מצביאים. נשבה רוח של אין ברירה. במלחמה הזו אנו ננצח ונשרוד ונקים עצמאות ומדינה.  

אבא הגיע אלינו בסערת המלחמה, והמצרים פלשו לארץ. והיה לנו לקול קורא, למבשר, והמצרים כבדים ברכב, שיפעתם מאופק לאופק, קני תותחים ארוכים ויורים שרנפל, ואווירוניהם זורעים מוות והרס. 

נופל אבא לאינטרנציונאל של יהודים מכל הגלויות, מתנדבים ומגויסים שזה עתה ירדו מספינות מקפריסין, הנפגשים בראשונה עם העברי הצעיר – הצבר, וצריך לתת להם שפה משותפת ויעוד, דבק לכוח הקולקטיב הלוחם. לעשות את הבלתי אפשרי לאפשרי. 

 

ואנו יחפים, עניים בציוד, בחימוש, כי עלינו מצור האומות. וחזיתנו בדרום שכוחה, בעדיפות הלאומית היא ירושלים. אנחנו כאילו חזית שולית. והמצרים דורסים את הנגב, ושועטים בכביש החוף צפונה, לתל אביב. רק גשר לא גשר הרוס, על נחל לא נחל - עוצרים עם ערב.  

מצויד בזכרונות המלחמה הפטריוטית הסובייטית, כארנבורג בשעתו , היורק על הנאצים מעל חומות מוסקבה – כך אבא קורא: "חזית הדרום, המטה הקרבי לגבעתי". 

אזרחי ישראל, מגיני הישובים, טוראים ומפקדים, הקרב נמשך. באהבה ובשנאה , למען ביתנו, למען חיי ילדינו ועיני שמונים דור צופיות אלינו: ונשמות שישה מיליונים שלא זכו – קוראות אלינו מן האדמה. תקום הנקמה הגדולה. 

חופשי ישראל לעד! 11 ביוני 1948. 

מלחמתנו מלחמת צדק וחוברת לשון עבר קדום עם עבר שואה. נזרע היעוד."  

החטיבה יוצאת לדרום ולהרי ירושלים, לשדות פלשת מול הפולשים המצריים, וקורא אבא את הקריאה "מוות לפולשים!" ונקשרת בתודעה של החייל היהודי – פולשים בפלישתים, האויב הקדום של שבטי ישראל. 

ובסגנון החומש והשופטים אמר אבא: "התחיל טיהור אדמת הדרום מקלגסי הפולשים. פולשים, שמתערבים בערבים הפלשתינאים והופכת האדמה ליעוד. האדמה הקדושה של יהושוע בן נון וכובשי כנען, שמשון הגיבור: וילך שמשון וילכוד שלוש מאות שועלים ויבער אש בלפידים וישלח בקמת הפלישתים" ואכן, בפראות שלוחה בערו שדות פלשת וקמת פלשתים, כפרים, כפרים ובוסתנים, ופלישתים נס מזעם השימשונים..."  

והשכל שואל, למה? למה, אבא, הסגנון השבטי הקמאי? והוא: "אין זאת כי רבות צררתונו, אם לחיתו טרף שמתונו. אתמול קברנו 45, ו-19, ו-35, ואנשים ונשים הלכו בשבי, זכור את כפר אוריה, הרטוב, גזר, ניצנים. מה אדבר, "עושה שלום במרומיו"? איני מהמאמינים."  

כעוצמת המלחמה, כך חריפים ופראיים מינשריו: "אריק חרב תורשימו ידי צללו במים אדירים. היאורה, כלבי מצרים, היאורה." והמך פארוק הופך שליחו של בוין, ממשיכו של מזימות היטלר. 

ושוב במשלט 105: "כלבי אנגלו פארוק תחת גלגלינו ליד נגבוגרד. פרצו עכשיו קדימה! ולפתע היתה רכה האדמה, גופות! עשרות גופות ! עשרות גופות תחת גלגליהם, נרתע הנהג, בני אדם תחת גלגליו! – "רגע" – קורא אבא "זכור את נגבה, בית דרס, עבדיס, ניצנים וגבעה 69 וידרוס! אל רתיעה בנים. כלבי רצח דינם דם!" 

והופך הדם – דמם דם הפקר! היתכן, אבא? זה יהודי? ויס נישט אידיש! 

ואבא: " כמשה רבנו, מטה ידיו, המלך פארוק, נינו של פרעה, לא יבוא לאסוף גלליו, כי ימים רבים עברו מאז משה. פארוק הסכין לכינים, לשחין ולדבר ולערוב, הסכין לצפרדע ולארבה, רק את מכת הדם תלמדו מאתנו. צאצאי משה מכים בחושך מכת הרקבון והסרחון בשדות הקרב. אל מכת הדם הגדולה."  

דף קרב 17.7.48 ובאותו דף קרבי: "עמוקים הם שמינו בלילות תמוז וירח מלא משתפך עם גדותיו והאדם נמשך אל ביתו (ממש כצפיחית בדבש), אך סביבך חייל, בורקות עיניהם המטומטמות של כלבי הנילוס. היאורה כלבים! היאורה. ולא בקללה, בתפילה, באהבה לחץ על ההדק לשחוט, לשחוט (יהודים שוחטים?) ולפולשים לא תהי תקווה. בל יבגוד הלב העייף."  

29.10.48 דף קרבי: "טוראים ומפקדים, את כל הניסיון, הכוח, השנאה, האהבה לקבץ לאגרוף – ומוות לפולשים. ויש קרב התעוזה והעוז. קרב הכידונים, קציר ההסתערות גרון בגרון. 

נקרע את האויב קרעים קרעים. הקם ראשון בכידון מנצח וחי. 

לבערם בקרב פנים אל פנים בלהב הכידונים." (האם לסיקריקים היינו, אבא?). 

מצטדק אבא: "אין זאת כי רבות צררתנו, אם לחיתו טרף הפחתונו ויקום העם ויקרא נקם. הנצחון על גופו של האויב תלוי בחודו של כידון. כי צדיק הכידון ומותר הדם. לשון נוראה, לשון שבטי חבירו הקדומים. ואנחנו רק יהודים, שכמהים לעצמאות."  

"בית נטיב עיר רוצחי הל"ה, אבן על אבן לא תשאר ממנה". 

מי אתה, אבא? שמואל הנביא הלוחם בעמלק, את העם תהרוג, אשה וילד, וגם הצאן והבהמה? 

וב-11 בנובמבר 1948: "פולשים, למי צילצלו הפעמונים? אולי מאה חיילים מהאלפים קראו את המינגווי על מלחמת האזרחים בספרד. אבל הפעמונים צילצלו בקסם מהפנט מיבנה בואך בית גוברין, צילצלו באיום, בעידוד, בהשבעה, כקוראים ששומעים אותו מחבריהם מיבנה עד בית גוברין." 

וקורא אבא מהתהילים, פרק י"ח: "מלמד ידי למלחמה ונחתה קשת - נחושה זרועותיי. (תודה דוד מלכינו על המזמור)ושחוק קחו עימכם בחורים., אכזרי אשר בו תמיתו!"  

והכל בלשונות בבל, עברית, אידיש, צרפתית, הונגרית, ואנגלית. והוא מנסה לתת שפה אחת ללוחמים, ויוצאת הפקודה: "עבור" החטיבה (ב' לא דגושה), זכות משוררים, והחיילים הופכים הב' לדגושה אירוטית, עיבור, אונס ללמוד עברית על כל משלט ובכל מחנה. 

איך דבקה לשונו של אבא לדבק מלט יחודי של החטיבה. איך התקבלה? האם הרהר מישהו על פראות הלשון? כן. הקורא היום בדפים אלה צמרמורת תעבור בגופו. איך אפשר? האם זה אבא?  

כאיש צבא באותם ימים נוראים, כאשר אתה בין חיים או תבוסה, כשהחיים באמת תלויים בחודו של כידון, אתם שואלים: דבריו-מנשיריו, האם עבדו על האנשים לרוח שנאה,לכוח שרידה. אין מתווכחים עם עובדות. אותו זעם של גלות ונקם, אותם שורשים של תרבות משה והישע, שמשון ושמואל הנביא, הפכו למילות מיתוס וקינה ל-680 חיילים, שנפלו בקרבות גבעתי פנים אל פנים, במלחמת העצמאות.  

אל תקראו דפים אלה כפשותם. לא תבינו הדברים, כי לא הייתם בנוראה שבמלחמות הדרום, כשיחידים עמדנו, מנותקים, שכוחים מהנהלת המלחמה הכללית, והמדינה הארורה כולה על כתפינו. והדברים נאמרו בחזקת "נאמרים ולא עושים כך", כדרך יהודים, שמתרץ כל גנות בכתבי הקודש. הן בפסח אנו אומרים "שפוך חמתך על הגויים". אומרים, אבל זה לא רציני. תראו אנשים, אצלינו לא היתה דיר יאסים, כפר קאסם, דווימה, לא בר'יר, לא לוד ולא ליס בגליל ולא מערת המכפלה. המנשרים, בדפים נותן אבא כבוד לנופלים, "גבעת ארנון", גבעת אברהם. 

ציון לאמיצים – זכריה עומדי, משה ליכטר, יפת וזכריה וגם לוי.  

הקורא היום דפים אלה יליט פניו. החיילים השניים המחופרים במחפורת, שהיא להם כאם, השינל להם שמיים, והרובה הצ'כי להם אהובה. דברי אבא היו חוט שני המקשר שוחה לשוחה, למחלקה, לפלוגה ולגדוד, לחטיבה, לחזית, לעם הדרום. חוט שני אדום ולוהט, שעבר מיד ליד עם אור ראשון. המילה הכתובה היחידה שהגיעה והודיעה – יש קולקטיב לוחם! 

תאמינו, כי אני אומר! אין לקרוא הדברים כפשוטם.לקרוא אותם צריך בצל האנדרטאות ובבתי הזיכרון של גבעתי, בצל העשן מהפונאר.  

פעם ישבנו לאור עששית נפט, אבא ואני. שאלתיו, האם לא תשיר לחייל ולנו איזה שיר תקווה. הן אתה מהמלחמה הפטריוטית הגדולה. ושם שרו שיר ילדים תמים, שיר תקווה:  

שתמיד תהיי שמש
שתמיד יהיו שמיים
שתמיד תהיה אמא
שתמיד אהיה אני  

לא שר 

 

מאיר דוידזון 

אחרי מות / אורי דרומי

גם בתפקידי הביטחון הוא היה קודם כל הומניסט

מאיר דוידזון, פלמ"חניק, ממייסדי גבעתי והמשמר האזרחי, אמן, 1916-2003

(מאמר שפרסם אורי דרומי בעיתון "הארץ" לאחר מותו של מאירק'ה)

מאיר דוידזון נולד בריישה שבפולין ועלה עם משפחתו ב-1921. בתל אביב למד בבית הספר לבנים אך בכיתה ח' החל לעבוד בבניין למחייתו. בשומר הצעיר הוא הדריך בין השאר את משה שמיר, ובשהקים אליהו כהן (בן חור) יחד עם יצחק שדה את פלוגות השדה (פו"ש), הוא היה אחד המפקדים הראשונים. על תפקידו כמפקד טנדר הנוטרים של כפר ילדים שליד עפולה (שעליו נכתב השיר: "הטנדר נוסע") כתב בן חור בספרו "לצאת את הגדר": "דוידזון קיבל משכורת מן הסוכנות היהודית, נשק מן הבריטים ופקודות מיצחק שדה מארגון ההגנה".

במארס 1938, הוא השתתף בהקמת חניתה, ומחלקתו הגנה על היישוב מפני התקפות הערבים בליל העלייה על הקרקע. הוא היה ממקימי קיבוצו אילון, יחד עם מי שתיהיה אשתו, רות ליכטינגר-נהיר.ל"מאירקה" ולרות ל. נולדו מיכל, אודי, יהונתן ודבורה. ב-1941 היה מאירקה בין קומץ מקימי הפלמ"ח, ובין המ"פים הראשונים. ב-1943, בניגוד לעמדה המקובלת בשומר הצעיר, התגייס לצבא הבריטי ויצא למצרים לשרת ביחידת ההובלה 462. כשנחתה הפלוגה באיטליה הכשיר מאירקה את האודים המוצלים מאש לעלייה והשתתף בארגון השטתם בספינות לארץ, במסגרת "עליה ב'". את רשמיו כינם בספר החצי בדיוני "וילה פז'נה". עם חזרתו לארץ התמנה כמפקד גדוד חי"ש בתל אביב, ועם פרוץ מלחמת הקוממיות היה למפקד גדוד 51 של גבעתי. אחר כך מינהו המח"ט שמעון אבידן כסגנו לענייני מבצעים. אלוף (מיל') שלמה להט (צ'יץ), אז מ"פ בגבעתי, אומר שהיה אהוד וכריזמטי. בעת הקרבות הקשים בנגב, חיבר קצין התרבות של החטיבה, אבא קובנר, "דף קרבי" מתלהם ("מוות לפולשים") ומאירקה ההומניסט אמר לימים: "הקורא היום דפים אלה יליט פניו". אלא שאין לקוראם אלא "בצל האנדרטאות ובבתי הזיכרון של גבעתי". את הימים הללו הנציח בספרו "הכל היה חפוז כל כך".

דב ירמיה, חברו לקיבוץ ולנשק, אומר שאילו נשאר בצה"ל היה נעשה רמטכ"ל. אבל מאירקה שלא נצר אף פעם את לשונו, אמר לבן גוריון באחד מכינוסי המפקדים דברים כדורבנות. גם שיוכו למפ"מ לא הועיל לקידומו. הוא החליט לפרוש, חזר לקיבוץ ובשלב מסוים שימש ראש מחלקת הביטחון של השומר הצעיר. באותה עת הופרח חשד כי משקי הקיבוץ הארצי מכינים סליקים כדי לסייע לברית המועצות כשזו תשתלט על האזור, אך לימים הודה איסר הראל, ראש שירותי הבטחון, כי לדבר לא היה שחר.

אחרי הפיגוע במעלות ב-1974 נענה מאירק'ה לקריאת חברו מולה כהן והקים את המשמר האזרחי בגליל ואחר נעשה סגנו במטה הארצי, בדרגת תנ"צ. כל השנים עסק בבניה, היה האמן של מפעל המוזאיקה של הקיבוץ והקים גן פסלים וקקטוסים מרהיב ליד ביתו. ב-1985 ניחתה עליו מכה כשבנו יהונתן שנפצע קשה בקרבות רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים והשתקם, נהרג בתאונת דרכים.

מאירקה הרבה להתבטא בענייני היום. "פער סוציאלי באשדוד מסוכן לא פחות מירי קטיושות על נהריה", אמר. בטקס ב-1995, שבו קיבל את פרס יגאל אלון על מפעל חייו, פנה ליצחק רבין, סגנו בפלוגה בפלמ"ח, שישב בשורה הראשונה, שלושה חודשים בטרם נרצח:"שמור על עצמך!" כנראה שנכונים לגביו דברי אליהו בן חור על אברהם נגב, אף הוא איש פו"ש וגבעתי: "כשאני שואל את עצמי איך הצלחנו לבנות כוח צבאי עברי בארץ ישראל, אני משיב: בזכות אנשים כמותו. וכשאני שואל את עצמי מדוע נכשלנו לאחר הקמת המדינה אני משיב: בגלל דחיקתם של אנשים כמותו ממרכז העשייה הלאומית והצבאית".

פסקול – מאיר'קה דודזון – לפרס י' אלון תשנ"ה 2/3/199

למרות שאני נחשב כארצישראלי לכל דבר – תתפלאו לדעת שלא נולדתי כאן, משום שהורי, שעלו ארצה ב – 1905 בנפרד ונישאו כאן והולידו את אחותי הבכורה דבורה – גורשו מהארץ על ידי הטורקים. יצא אפוא שנולדתי בפולין. ב – 1921 עלתה המשפחה ארצה – ואני בן חמש. שבנו לתל-אביב ואני צבר בצברים: דובר עברית כבנו של פועל בנין בעל – הכרה ומורה לעברית. כרבים מילדי "תל אביב הקטנה" למדתי בבית הספר "לבנים" על- שם אחד- העם. קניתי דעת מפי המנהל אוורבוך וחבריו – קלר, אברונין, שיץ וגברת פינס – מיטב מורי הדור. למרות סטיפנדיה ללימודים בגימנסיה "הרצליה", בחרתי לצאת לעבודה בגיל ארבע עשרה, לעזור בפרנסת המשפחה. עבדתי במסגרות ובבניין – מקצועות האהובים עלי עד היום.

מגיל חמש עשרה בעקבות אחי אברהם, הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר", בראשיתה בתל-אביב, כאיש גדוד ב'. כעבור שנתיים הקמנו קומונה בתל-אביב. עבדנו בבניין ובחרושת והדרכנו בתנועה. בקומונה מצאתי את אהובתי רות לבית ליכטינגר. כעבור שנתיים הקמנו את הקיבוץ הארצישראלי ב' בפתח תקווה. ורות – מנהלת משק – הבית בקיבוץ. שם גויסנו ל"הגנה" ע"י אליהו כהן – לימים: אלוף בן חור – מפקד העיר, והתחלתי בפעילות אינטנסיבית כמפקד ומדריך ב"הגנה".

נשלחתי לקורס מפקדים בכירים של ה"הגנה" בכפר ויתקין וג'וערה, ומשם נשלחתי לפקד על טנדר גוש עפולה, בכפר – ילדים, במסגרת הנוטרים והפו"ש.

והימים – ימי המרד הערבי – מאורעות 1939 – 1936, עסקנו בעיקר בשמירת שדות ובאבטחת צינור הנפט, שעבר בעמק יזרעאל.

בעליה לחניתה נקראתי עם הטנדר שלי ביחד עם טנדר הגליל התחתון, בפיקודו של יגאל אלון, וטנדר נהלל, בפיקודו של מושה דיין. על כולנו פיקד הפו"ש – יצחק שדה – לימים: מפקד הפלמ"ח. הועברתי לפקד על פלוגת הפו"ש בשרון, על המחלקות בקלמניה, תל- מונד, קדימה וכפר יונה – קו המזרח.

בנובמבר 1938 עלה קיבוצי לחרבת צמח, מזרחה לחניתה, על גבול הלבנון, כישוב חומה – ומגדל, בשם אילון. באילון – בעיות בטחון, והחל הקרב על כיבוש הקרקע מהסלע והאבן והכשרתה למטע. פתחנו בנטיעות שבראשיתם הפכו לאירוע חגיגי ברוב עם. היינו מבודדים ומנותקים. הקשר היחיד היה משוריין והאיתות וההליוגרף ביום.

עם פרוק הפו"ש הגעתי הביתה לאילון, ב – 1941 החלה מלחמת העולם להתקרב לגבולנו. שלטונות "וישי" – של ממשלת צרפת הפרו – נאצית – בסוריה ובלבנון הפכו לאויב. בשבעה ביוני 1941 נשלחתי על ידי יצחק שדה עם עוד שני פלמ"חניקים להוביל את הגדוד האוסטרלי בציר המרכזי מרמות נפתלי לבינת א-ג'בל, בכיבוש לבנון. באותו לילה יגאל אלון הלך בגזרה המזרחית ומשה דיין בגזרה המערבית. שם נפצע ואיבד את עינו. נשלחתי לפקד על פלוגה ב' פלמ"ח במקומו. עד מאי 1943 פקדתי על פלוגה ב' של הפלמ"ח וקורסי החבלה בהדרכת קפטן המונד וקפטן יאנג, מפקד הפלמ"ח – רובם אנשי ההתיישבות העובדת – ויצחק שדה בראשם – היו חבורה מיוחדת בתפיסה הצבאית וחברתית יוצאת דופן באווירה הכללית ה"הגנה".

כאשר נגמרה התמיכה הכספית של הבריטים בפלמ"ח – נוצר משבר קיומי. החלטתי לעביר פעולותיי למסגרת היחידות העבריות בצבא הבריטי, יחד עם חברי ישראל לברטובסקי – מראשוני מפקדי הפלוגות בפלמ"ח – הגענו ליחידת תובלה 462 לחזית איטליה, שם פגשנו את מפקדינו משכבר הימים אליהו בן – חור והנחנו את התשתית הלוגיסטית למפעל ההכשרה לעליה ב' של יהודים ניצולים במחנות אירופה.

בבסיס מג'נטה, צפונה למילאנו, ריכזנו דלק, מזון ונשק. גייסנו צעירים מתנועות הנוער לתחזוקת המחסנים. שלחנו את תשע ספינות המעפילים הראשונות מאיטליה ארצה, שחלקם אף פרצו את ההסגר על חופי הארץ. סיפור עלילות הימים ההם העליתי בספרי "וילה פז'אנה", בהצאת "מערכות".

לא עברה שנה משובי מאירופה, נקראתי על ידי דוד בן - גוריון לפקד על גדוד 51 בחי"ש תל-אביב, בחטיבת "גבעתי", בפיקודו של ידידי שמעון אבידן.

כעבור זמן קצר נתמניתי קצין מבצעים וסמח"ט. עשיתי את דרך הקרבות מפרברי תל- אביב, מבצעי "נחשון" – לפריצת הדרך לירושלים – להגנת הדרום, חסימת המצרים בגשר "עד הלום" ליד אשדוד, פריצת המצור על הנגב במבצע "יואב".

ב"מצודת יואב" – ליד קיבוץ נגבה, במשטרת עיראק סווידאן – הקימה עמותת מורשת חטיבת "גבעתי" אתר זיכרון המנציח את מערכות החטיבה ואת חלליה.

ב - 1949, יחד עם שמעון אבידן הוצבנו לאגף מיבצעים במטכ"ל.

ב – 1950 חזרתי לקיבוצי. בספרי "הכל היה חפוז כל כך" ספרתי על קורות החטיבה, אנשיה ומבצעיה.

עם שובי לקיבוצי – 4.5 שנים ביליתי בתל-אביב כמרכז ועדת הביטחון של הקיבוץ הארצי החקלאי.

ב – 1974 – קרא לי מולה כהן לסייע בידו להקים את ה"משמר האזרחי" – בתחילה כמפקד מרחב הגליל ולאחר מכן – כסגנו במטה הארצי של המשטרה בירושלים, בדרגת תת – ניצב.

תוך חודשים מועטים הוקם כוח ארצי שמנה בשיאו 120 אלף מתנדבים חמושים ברובים, המהווים עד היום כוח מסייע למשטרה במגוון תפקידים לביטחונו של האזרח.

עם פרישתי מהשרות – בגיל 63 התחלתי לעבוד בסדנת הפסיפס של קיבוצי – סדנה לעבודות אומנות יוצרת, ששכרה בצידה, ומקום לסיפוק לצעירים ומבוגרים כאחד. עד מהרה מצאתי עצמי שבוי באומנות הפסיפס והעיצוב והדבר היה לי לתחביב מרתק, שאני מקדיש לו את עיקר שעות הפנאי לאחר העבודה.

לפני שנים ליד ביתי התחלתי לטפח גן פסלים מפסיפס בדמויות, אנשים ובעלי חיים למניהם, וכל אלו טובלים בירק צמחים מיוחדים ונדירים שרעיתי ואני מאקלימים ומטפחים בשקידה ובאהבה, לחדוות בנינו ונכדינו ונינינו ורבים אחרים מהקיבוץ ומחוצה לו הבאים לראות ולהנות.

אנו על 63 שנותינו בקיבוץ מסתכלים בחיבה מלאי סיפוק ואהבה עם משפחתנו הגדולה שהולכת בדרכנו ואנו ארבעה דורות במקום יפה זה. אשרינו שזכינו.העתיד עוד לפנינו.